איך נענה על הצרכים שלנו באמצעות שינוי נקודת המבט?
"ואם מישהו יגיד שאת ג'ינג'ית מטומטמת? זה יעליב אותך?"
זוהי שאלת התרסה שאני שואלת לא מעט בקליניקה והתשובה תמיד היא לא.
למה לא?
"כי אני לא ג'ינג'ית
ואני גם לא מטומטמת"
אז מדוע הקולגה בעבודה שאמר לכם שאתם לא יודעים לקבל ביקורת או הבוסית שאמרה במשוב שנראה שאתם לא טוטאליים מספיק- העליבו אתכם עד עמקי נשמתכם?
הרי אם זה היה מופרך ולא נוגע לכם בשום אופן, הייתם מסתכלים בתימהון או לא מתייחסים לדברים.
אז האם יכול להיות שיש משהו בדבריהם שאתם מזהים אצלכם? האם אתם מספיק טוטאליים כלפי עצמכם? האם אתם ביקורתיים כלפי עצמכם? מה זה מהדהד?
מתי אלו באמת אמירות מעליבות ומתי כדאי לצלול פנימה ולהבין מה מתעורר בי שעומד בקנה אחד עם הנאמר לי ומפעיל אותי?
התשובה שלי היא שתמיד יש להביט פנימה.
כשאנו מרגישים שלא רואים אותנו, שאנחנו לא חשובים, שאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו ראויים לו, או כל דבר שאנו תולים בחוץ- אולי נוכל לחזור לאדם החשוב ביותר בחיינו שהוא אנחנו ולשאול את עצמנו- האם אני ראיתי את עצמי בסיטואציה? התנהגתי בחשיבות העצמית הראויה? נתתי לעצמי מספיק?
זהו החופש המוחלט- היכולת להסתובב בעולם כשיש לנו הכל. כשאנחנו מלאים באהבה, מלאים בערך, בהשלמה מוחלטת עם יתרונותינו וחסרונותינו ומשוחררים מכל צורך חיצוני.
אם כל זה יתקיים, אז שום דבר לא ישפיע- נוכל להדהד אהבה וערך, לשמוח כשיש מישהו שאפשר להדהד באמצעותו את כל אלו וגם להיות שלמים ומאושרים אם אין.
אני עוד לא שם ומניחה שרובכם עוד לא חיים באידיליה הזו גם כן.
מה בכל זאת אפשר לעשות בשביל עצמנו כדי שנהיה יותר מלאים ונזדקק פחות לסביבה החיצונית שתמלא אותנו?
להסתכל פנימה ולמצוא את הדברים שיגרמו לי להרגיש טוב.
לקחת הפסקה של עשר דקות באמצע היום ולהסתכל בנוף מרהיב או לשתות בשקט את הקפה האהוב עלי, להתעקש על שעור הפילטיס (שכל פעם נדחק הצידה כי יש משהו חשוב יותר), לכתוב בסוף כל יום את כל הדברים הטובים שקרו לנו היום, לשמוע את הפודקאסט האהוב עלינו ובעיקר למצוא את הזמן להיטיב עם עצמנו.
לבדוק באופן קבוע את המאזן בין מה שאנחנו נותנים לחוץ, לבין מה שאנו נותנים לפנים.
האם המחוות שאנחנו עושים נעימות לנו? נכונות לנו? האם הן במידה הנכונה ואנו מרגישים איתן טוב או שהיינו מעדיפים לוותר על חלקן?
להתייחס לעצמנו כפי שאנחנו רוצים שיתייחסו אלינו
לשים את עצמנו במרכז, לפרגן לעצמנו, להיות מלאי חמלה למקומות בהם אנחנו נחים, נשברים, או לא מצליחים- לדעת לחבק את הרגעים האלו, להגיד לעצמנו שהם חלק ממסלול חיינו, שבכל רגע נוכל לבחור אחרת.
להתעקש על הדברים שחשובים לנו- על הערכים, הפעילויות והמקומות שנכון לנו להיות בהם.
לבחור.
הנקודה האחרונה והחשובה ביותר, היא ההבנה וההפנמה שהבחירה בידינו.
כל עוד מדובר במחשבות, בפרשנויות ובפעולות שלנו- אנחנו אלה שבוחרים.
אחת הדוגמאות הקלאסיות היא ההזמנה- לא לחשוב על פיל ורוד.
מחשבות אינן "תוקפות אותנו", גם אם אנחנו מרגישים לעתים שאין לנו שליטה עליהן.
הוכח שלא ניתן לחשוב שתי מחשבות בו זמנית. אם כך, אנו יכולים לבחור לסלק מחשבה מטרידה או מעכבת במחשבה חיובית ומקדמת. אם אנו לא מתאמצים לעשות זאת, אולי כדאי שנעצור ונבין מדוע אנו בוחרים לחשוב את המחשבה השלילית? האם היא משרתת לנו משהו אחר?
דוגמא נוספת היא התחושה כי מצבים נכפים עלינו והפעולות שלנו הן חסרות ברירה.
למשל- עומס בעבודה שגורם לנו לעבוד שעות ארוכות, להעדר מהבית ולחוות תחושת סטרס מעיקה. אך האם אפשר היה אחרת?
האם יכול להיות שאנחנו בוחרים לשלם את מחיר הבריאות, מחיר הזמן עם המשפחה ומחיר הפנאי כי אנחנו רוצים להשקיע בקריירה, להחזיק במשרה שלנו ולהתקדם?
האם אנחנו בוחרים בכל אלו על מנת לחיות ברמת חיים מסויימת, לאפשר לעצמנו את התנאים והחיים שרצינו?
כל עוד לא מדובר על מכשול פיסי או כימי, הבחירות הן בידינו.
ההבנה הזו כשלעצמה, תסייע בריכוך תחושות שליליות, הגברת תחושת אחריות ושליטה על חיינו ושחרור מתחושת אשמה וקורבנות.
בעולם בו גוברת ההחצנה, הרשתות החברתיות מלאות בהצצות נרחבות לעולמם הפיקטיבי של אחרים וההשוואה לסביבה החיצונית גבוהה מאי פעם ומשפיעה לאין שיעור על הנפש האנושית, אני מזמינה את כולנו להפנות את המבט מהחוץ אל הפנים, לטפח את הנפש שלנו, את הצרכים שלנו ולבחור בנו בכל יום מחדש.
