העולם שלנו הוא מאוד מאוד סובייקטיבי.
דמיינו רגע שהייתם צריכים לצייר מפה של הדרך מהבית שלכם לבית של מישהו שאתם נוסעים אליו הרבה- איך תציירו אותה?
האם הכל הכל יופיע? או רק מה שרלוונטי לדעתכם על מנת להסביר את הדרך?
תציירו את העצים? האנשים ברחוב? את צבעי הרמזור? את הפסל בכיכר? את ברזי הכיבוי?
סביר להניח שמה שבעיקר יהיה במפה הזו הם שמות הרחובות, מתווה הכבישים והצמתים.
כך עובד גם המוח שלנו.
הוא לא יכול להחזיק את כל המידע שיש והוא משאיר לנו במודע רק מה שרלוונטי.
אבל איך הוא יודע מה רלוונטי?
חוויות חיינו, האמונות שלנו, דפוסי החשיבה עליהם עבדנו כה הרבה, כל חיינו, הם שיקבעו מה שרלוונטי.
אך המפה הזו שלנו, היא לאו דווקא מה שבאמת קורה בשטח.
אם כל חיי התרגלתי לחשוב שלא שמים לב אלי , בכל סיטואציה בחיי תשומת הלב שלי תופנה לכל מה שיכול להתפרש כך שלא שמו לב אלי, גם אם זה בכלל לא מה שקרה.
אפילו אם אשב במסעדה שלא ידעתי שהיא בשירות עצמי, ואף אחד לא יגיע לשרת אותי, אתחיל להרגיש את התחושה המוכרת והידועה- שהנה, גם עכשיו אף אחד לא שם לב אלי. ואפילו כשאגלה שמדובר בשירות עצמי, החוויה כבר תשאר כעוד הוכחה ניצחת שאף פעם לא שמים לב אלי- וזו עוד דוגמא קיצונית. מה יקרה אם הגעתי למקום העבודה והקולגה שלי שהיום מאוד מוטרדת במשהו לא אמרה לי שלום?
החדשות הטובות- אלו פילטרים שאפשר לשנות.
כן, זה דורש תשומת לב.
כן, זה דורש עבודה.
הצעד הראשון הוא להבין שככה זה עובד.
אם יש לי אמונה שלילית לגבי עצמי ובטח כשהיא קשורה בסביבה, ייתכן שהמפה שלי היא לא השטח וישנו פיתרון פנימי, לא בסביבה.
הצעד השני הוא להתחיל להרחיב את האפשרויות או לפחות לתהות האם יש עוד כאלה.
אם משקיעים במיומנות הזו בהתמדה, תוך זמן קצר מתחילים להבחין בדברים אחרים, החוויות משתנות, האמונות משתנות וההרגשה הרבה הרבה יותר טובה.
